פסק-דין חלקי בתיק ת"א 48603-08

זוהי תביעה בגין נזק גוף שנגרם לתובעת לאחר שנפלה מסוס במסגרת טיול רכוב בתשלום שארגנה הנתבעת 1 (להלן: " מרכבות לטרון").  הנתבעת 2, ביטחה את פעילות מרכבות לטרון. הכיסוי הביטוחי לא הוכחש ואף לא הוכחשה התאונה אך נטען כי היא מהווה תאונת דרכים כמשמעה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975. לאור טענה זו תוקנה התביעה וצורפה כנתבעת 3, "קרנית". הדיון פוצל כך שתחילה נדון סיווג האירוע.

טענות הצדדים

לטענת התובעת, ביום 28.4.07 יצאה התובעת לרכיבה יחד עם בן זוגה דאז (בעלה כיום) ועוד שני קרובים. לטענתה, לאחר ששולמה התמורה עבור הרכיבה, הגיע מדריך שהציג את עצמו אחר-כך בשם אליאור ישראל, התעניין אם יש בקבוצה רוכבים חסרי נסיון אך לא נתן הסברים בנוגע לרכיבה. התובעת, שהייתה ללא ניסיון קודם, זכתה לליווי המדריך במהלך הרכיבה אך לאחר שבן זוגה הגיע ורכב לצידה, המדריך הותירם יחד והתקדם להוביל את הקבוצה. כל אותה העת נשמעו רעשים מוטוריים ברקע אך התובעת לא ייחסה להם כל חשיבות. בשלב מסוים, הסוס שלה החל להשתולל ופתח בדהרה שגרמה לנפילתה בסופו של דבר. גם הסוס של בן זוגה התחיל לדהור אלא שלבן זוגה היה ניסיון קודם ברכיבה והוא הצליח להשתלט על סוסו. מיד לאחר הנפילה הגיע רוכב אופנוע, דומם את המנוע ושאל אם מישהו צריך עזרה. כשהתניע שוב את האופנוע הסוסים הגיבו בעצבנות ואז גם הבינה התובעת לראשונה שרעשי המנועים היו הגורם הישיר לתאונה.

כאמור, במקור הוגשה התביעה כנגד מרכבות לטרון בלבד. כנגד מרכבות לטרון טענה התובעת שלא ניתנה לה הדרכה מספקת גם לאחר שהודיעה שהיא חסרת ניסיון קודם. לטענתה, המדריך היה מודע לקושי זה אך לא הדריך אותה, אלא הסתפק בכך שמסר  לה סוס זקן, שלטענתו יהיה רגוע יותר וקל לשליטה. התובעת מצביעה על העובדה שבן זוגה הצליח להשתלט על סוסו ומאמינה שלו הייתה מקבלת הדרכה הולמת, הייתה אף היא מצליחה להשתלט על סוסה. טענה נוספת של התובעת היא שלא סופק לה ציוד בטיחות כגון קסדות ומגיני ברכיים ומרפקים. לבסוף, טענה התובעת שהמסלול שנבחר לרכיבה לא היה סביר וכלל שטח פראי ובו סלעים ועצים ללא שביל מסודר. המסלול נבחר לטענת התובעת למרות ידיעת המארגנים שבשטח מתקיימת פעילות ספורט מוטורי.

לחלופין, טוענת התובעת שמדובר בתאונת דרכים ואחריות "קרנית" לפיצויה היא אחריות מוחלטת. התובעת מתבסס על פסיקה ענפה שקבעה שאין כל דרישה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים למגע פיזי בין הניזוק לבין הרכב על מנת שהתאונה תסווג כתאונת דרכים. לטענתה, די שמתקיים קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין התאונה כדי שניתן יהיה להחיל את הוראות החוק על נסיבות התאונה. התובעת טוענת בהקשר לזה שאלמלא השימוש שנעשה ברכבי השטח, הסוס לא היה נבהל והתאונה הייתה נמנעת. היא מצביעה על העובדה שלאחר  הנפילה, הבחינה בעצבנות הסוסים כשהותנע לידם אופנוע. לטענתה, יש בכך כדי לבסס את קיום הקשר הסיבתי שבין השימוש ברכב לבין התנהגות הסוסים. כמו כן, למרות שבמהלך כל הרכיבה היה רעש מוטורי ברקע, האופנוע הופיע ממש בסמוך לנפילה ויש לראות בסמיכות זמנים זו עדות לקשר של גרימה.

"קרנית" טוענת שבמהלך הרכיבה עצמה התובעת ובן זוגה לא היו מודעים לרעש ורק בדיעבד, הם טענו שהיה רעש רקע. התובעת עצמה לא ייחס לרעש התמידי כל משמעות גם אם היה רעש כנטען. התובעת ובן זוגה העידו שהם שמעו רעש רקע אך לא ראו כלי רכב בקרבת מקום כל אותו הזמן והטענה שמדובר ברעש מוטורי היא ספקולטיבית. הנתבעות מצביעות על כי ההנחה שהרעש הפחיד את הסוסים מבוססת כולה על עדות שמיעה מאוחרת שכן ההשערה עלתה רק לאחר ששמעו את המדריך מתלונן באזני הקבוצה על הרעש שהפחיד את הסוסים. בכל מקרה, גם התובעת וגם בן זוגה העידו שבמשך כל זמן הרכיבה היו רעשי רקע עולים ויורדים ולא הצליחו להצביע על רעש חריג בסמוך לזמן הנפילה. הנתבעות העלו גם טענה לעדות כבושה מפי התובעת. לטענתן, התובעת התלוננה באזני הצוות הרפואי המטפל רק על נפילה מסוס אך לא הזכירה רכב מנועי ולא ציינה את הסיבה הנטענת לנפילתה. במישור דיני הראיות טוענות הנתבעות עוד שהתובעת נמנעה מלהעיד עד רלוונטי. לאחר התאונה היא ביקשה את פרטי המדריך ואף הציגה את הפתק לעיונו של בית המשפט. לענין העדות הכבושה אומר כבר בעת כי דין הטענה להידחות. אין לצפות מאדם שנפגע לתאר באזני הצוות הרפואי את כל שרשרת הגרימה שהובילה לפגיעתו.

בנוגע לסיווג האירוע נטען כי גם אם גרסתה של התובעת תתקבל, האירוע לא מהווה תאונת דרכים. כאשר אין מגע בין הרכב לבין הניזוק יש להחמיר בדרישת קיום קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין השימוש שנעשה ברכב לבין התאונה. קרנית מצביעה על שורה ארוכה של פסקי דין בהם נקבע כי לא די שמהבחינה העובדתית התאונה נגרמה על ידי רכב ויש להמשיך ולבחון גם האם מתקיים קשר סיבתי משפטי בין השימוש ברכב לבין לתאונה. בנסיבות העניין, אף אם יימצא כי התאונה אירעה כנטען על ידי התובעת, קשה להלום תוצאה לפיה אירוע מרוחק כל כך בשרשרת הקשר הסיבתי, יוכר כתאונת דרכים הן מהפן העובדתי והן מהפן המשפטי. מבחינה עובדתית, לא מדובר באדם שנבהל ונפל אלא בסוס שנבהל והרי טבעו של סוס להיות בלתי צפוי. הגורם לנפילה נעוץ בסוס ולא ברכב שהופעתו הייתה מקרית. עוד נטען, כי הרכבים כלל לא היו בטווח ראייה וכי הרעש של המנועים, לכל הדעות לא היה יוצא דופן בעת קרות האירוע.

הנתבעות 1-2 טוענות שמדובר בתאונת דרכים. לא מוכחש שהתובעת נפלה מגב סוס שהשתולל אלא שהוכח כי הסוס איבד את שלוותו כתוצאה מפעילות מוטורית שהתרחשה בסביבתו ועד אז היה רגוע. הטענה שהסוס נבהל מגורם אחר הועלתה, אך לא הוכחה שעה שאין ספק שבאזור התקיימה פעילות מוטורית. הנתבעות מפנות למבחנים שהותוו בפסיקה לפיהם יש לדרוש קשר סיבתי כפול בין השימוש ברכב מנועי לבין התאונה. במישור העובדתי, די בהוכחה שאלמלא השימוש ברכב, התאונה לא הייתה מתרחשת ובמישור המשפטי יש לשאול האם הנזק מצוי בתחום הסיכון הטבעי הגלום בשימוש ברכב למטרתו התחבורתית, לשון אחר, האם המחוקק ביקש למנוע את הסיכון שהתממש כפי שהתממש. הנתבעות מפנות לאמור בת.א. 13954/05 הישאם מאזריב נ' קרנית ובת.א. 1188/05 רווח נ' ארבל ואח' שם נקבע שאירוע דומה מהווה תאונת דרכים. במישור האחריות טוענות הנתבעות כי גם אם אין לראות בתאונה תאונת דרכים, הרי שננקטו פעולות סבירות להבטחת שלומם של הרוכבים. כך למשל חולקו הרוכבים לקבוצות של ארבעה רוכבים בלבד. לכל קבוצה הוצמד מדריך. אף התובעת לא מכחישה שהמדריך רכב לצידה כברת דרך משמעותית. הדרך שבה רכבה הקבוצה היה מישורי וללא כל מכשול. ככל שהתקיימה פעילות מוטורית בסמוך, הרי שהיא הייתה לא צפויה לאחר שהרוכבים פלשו לשטח ללא היתר. לבסוף, הן טוענות שהסיכון שהתממש הוא סיכון טבעי לפעילות ספורטיבית במעורבות סוסים.

הכרעה

עדות התובעת הייתה קוהרנטית, בלתי מוגזמת ואמינה. תוכן עדותה לא תמיד תאם את האינטרס שלה וגם זו אינדיקציה למהימנותה. בן זוגה, שרכב לצידה, העיד אף הוא ותיאורו תאם לחלוטין את גרסת התובעת. לא נשמעו עדים אחרים למרות שחלקם היו זמינים ולא הייתה מניעה לזימונם. אין לזקוף זאת לחובת מי מהצדדים לאור שלמות התמונה שעלתה מהעדויות עצמן, מה גם שהעובדות הבסיסיות כלל אינן במחלוקת. לא כן לענין פרשנותן (גם ע"י העדים): הצדדים מסכימים שלעתים יסווג אירוע כתאונת דרכים גם אם לא נוצר בין הרכב לבין הניזוק כל מגע. לשם כך יש לקבוע ראשית קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין השנים ואחר-כך גם לקבוע קיומו של קשר סיבתי משפטי (ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח, פ"ד מב(2) 844 למשל). בשלב הראשון נשאלת השאלה האם השימוש ברכב היה סיבה בלעדיה אין לקרות התאונה. בשלב השני נשאלת השאלה האם הסיכון שהתממש הוא מסוג הסיכונים אותם רצה המחוקק למנוע.

מבחינה עובדתית, התובעת רכבה על סוס וטוענת שהוא נבהל מרעש מנועים. התובעת ובן זוגה העידו כי שמעו רעשי מנועים ברקע בכל מהלך רכיבתם. הם לא הבחינו ברעש חריג לפני שפרץ הסוס בריצה לא נשלטת (ועל-פי הנחתם, נבהל). קשירת בהלת הסוס לרעש האופנוע (או האופנועים) מבוססת על התרשמות, על מה שנאמר להם לאחר האירוע ועל תגובות עצבניות של הסוסים לרעש התנעה של מנוע אופנוע לידם - גם זה לאחר האירוע. מכלול הראיות (הקיימות והחסרות)  מותיר קושי אמיתי לייחס את התנהגות הסוס לבהלה שנגרמה דווקא מרעש האופנועים.

הסוס פתח בריצה פרועה. בשונה מאוד מתביעות שבהן הנפגע עצמו מעיד על תחושת הבהלה לנוכחות  רכב, ניתן ללמוד על הסיבה לבהלת הסוס רק בעקיפין. ניתן רק לשער מה גרם לסוס לשנות את התנהגותו במהלך הרכיבה. אף שהצדדים העלו בענין זה ספקולציות שונות, הגורם היחיד מבין "החשודים" שנוכחותו בזירה הוכחה היה רעש המנועים. אלא, שהסוס רכב בנחת כשנשמעו ברקע קולות רעש מנועים. על מנת שלפתע ישנה את התנהגותו, מתבקש שחל גם שינוי כלשהו בעוצמת הרעש, או במיקומו - אך העדים לא סיפרו על שינוי כזה, או על כך שלפני שפתח הסוס בדהירתו הפראית נשמע רעש מיוחד כלשהו.

ההנחה שהסוס הגיב על רעש המנועים נשענה על מה שאמר המדריך סמוך לאחר האירוע. ניתן לראות זאת כהסבר ספונטני של מומחה לענין - או, כתירוץ של בעל ענין, אשר מנסה להתנער מאחריות למעשה רשלני על-ידי ייחוס התאונה להתערבות בלתי צפויה של גורם אחר. סיבה נוספת לייחוס התפרצות הסוס בריצה לרעש המנוע היא התגובה של הסוס לקול התנעת האופנוע שעצר לאחר האירוע בקרבתו.  גם זו ראיה דו-משמעית, במקרה הטוב. מצד אחד, ניתן ללמוד ממנה שסוס שקודם כבר גילה חוסר  שקט (שסיבתו לא ידועה) הגיב בעצבנות לשמע רעש התנעת המנוע. אולי יש בכך אינדיקציה שרעש מנועים מרגיזו - ואולי יש בכך אינדיקציה שרעש מנועים מרגיז סוס שכבר קודם התרגש מסיבה אחרת.  מכל מקום, דומה שיש הבדל גדול בין רעש התנעת אופנוע ממש ליד הסוס (הגורם שבבירור הרגיז את הסוס לאחר האירוע) לבין קולות הרבה פחות חזקים - והרבה פחות מובחנים - שנשמעו "ברקע" במהלך כל הרכיבה. נזכיר, שכל ההתרחשויות הקוליות הללו התרחשו במרחק לא ידוע מהסוסים ומחוץ לטווח ראייתם.

בשל כל אלה, לא שוכנעתי שרעש מנוע של רכב מנועי היה "הסיבה בלעדיה אין", או אפילו סיבה סתם לדהירתו הפרועה של הסוס ולפציעת התובעת. מכאן, שלא הוכח קשר סיבתי עובדתי בין הופעת האופנוע בזירה לבין נפילת התובעת מהסוס.

אפילו היתה המסקנה הקודמת שונה, איני סבור שהתקיים בנסיבות הענין גם קשר סיבתי משפטי בין רעש המנוע הנטען לנפילת התובעת והדיון שלהלן יעשה למען שלמות התמונה (ולכן גם בקיצור). מטבעו, בירור סוגיית הקשר הסיבתי המשפטי מחייב קביעת קו גבול בין חוליות שונות בשרשרת סיבתית עובדתית שהוכחה - קו גבול בין חוליות שראויות להחשב כגורמים משפטיים לתוצאה וחוליות שאינן זוכות למעמד זה. לכל אירוע מובילות שרשרות סיבתיות עובדתיות רבות. שרשרת סיבתית אחת המובילה אל נפילת התובעת מתארת, למשל, את נסיבות הגעתה לזירת האירוע. ברור שאלמלא הגיעה התובעת למקום עסקן של "מרכבות לטרון" לא היתה רוכבת על סוס, לא היתה נופלת ולא היתה נפגעת.  עם זאת, ברור לכל שאיש לא ינסה לייחס אשם באירוע לנהג שהביא אותה למקום (אפילו, למשל, נהג ללא רישיון נהיגה). מסקנה זו היא משפטית (שהרי קשר סיבתי עובדתי דווקא קיים) - אמצעי לברור מבין חוליות השרשרות הסיבתית העובדתית שהובילו לאירוע, את החוליות שמוצדק לייחס להן זיקה לאירוע הנזק.

אף שהפסיקה הכירה בקיום קשר סיבתי אפשרי בין שימוש ברכב מנועי לבין פגיעה ממנו גם בהעדר מגע פיסי בין הרכב לבין הנפגע, ברור שלמידת ה ריחוק הפיסי יש משמעות גדולה בהערכת קיומו של קשר סיבתי כזה.  בקצה האחד של הרצף - שבו הקשר הסיבתי המשפטי מובן מאליו - נמצאים המקרים הנפוצים ביותר, כאשר נוצר מגע ממש. בקצה הרחוק של הרצף - שבו הקשר הסיבתי המשפטי נדיר - ימצאו מקרים שבהם הרכב ה"גורם" לנזק, היה רחוק מאוד מהנפגע (כך למשל יקרה, כשנגרם נזק נפשי "לניזוק משני", שגם הוא נזק שבתחום הסיכון הטבעי הגלום בשימוש ברכב למטרתו התחבורתית). במדד זה, האירוע שבו נפגעה התובעת  מצוי בבירור בקצה ה"רחוק" של הרצף: מקור הרעש שכנטען גרם להשתוללות הסוס היה מחוץ לטווח הראיה.

כאשר בוחנים האם יש הצדקה לקבוע קשר סיבתי משפטי בין שתי חוליות הקשורות בקשר סיבתי עובדתי, יש ענין במספרן ובטיבן של חוליות הביניים - או (וזה יותר רלבנטי לענייננו) בקיומן של שרשרות סיבתיות "מתחרות" (שהרי, שרשרות סיבתיות רבות ושונות מובלות לאותו אירוע): את סיפורה של תביעה זו ניתן לתאר  כרצף אירועים שששיאם ברעש שגרם אופנוע וסיומם בפציעת התובעת (שרשרת סיבתית שמקימה חבות לפי חוק פלת"ד). ניתן גם לתארו כרצף שראשיתו במסירת סוס ללא הדרכה מספקת לרוכבת לא מנוסה, המשכה, ברכיבה ללא ליווי אפקטיבי בסביבה לא בטוחה  וסופה בפציעה. (שרשרת סיבתית שמקימה חבות לפי פקודת הנזיקין).

מקום בו קיימות כמה שרשרות סיבתיות עובדתיות, אחד מהיבטי בירור שאלת הקשר הסיבתי המשפטי (והקביעה מהו הסיכון שהתכוון המחוקק למנוע), היא הבחירה להתמקד דווקא באחת מהן. לעולם ינבע הדבר משיקולי מדיניות משפטית והם ישקלו מתוך הוראת הדין הרלבנטית. כך למשל, אם נותר אדם פצוע ללא עילת תביעה נגד מעוול, אך עם עילת תביעה מעט מרוחקת לפי חוק פלת"ד, מוצדק לעקוב אחרי השרשרת הסיבתית שתחיל על האירוע את חוק פלת"ד (שמגמתו סוציאלית). אך אם לאותו אדם עומדת עילת תביעה בנזיקין נגד מעוול שזיקתו לאירוע קרובה, מוצדק לעקוב דווקא אחרי השרשרת הסיבתית המאפשרת לנפגע לממש עילה זו. האבחנה בין שני המקרים נעוצה בתכליתם של דיני הנזיקין כאמצעי המעצב סביבה בטוחה יותר, מטיל את הסיכונים על מי שבכוחם למנוע אותם או להקטינם וגם על שיקולי מוסר.  דומה ששיקולים דומים עומדים גם בליבן של ההלכות בדבר "ניתוק קשר סיבתי", הנוטות לעצור את המעקב אחרי הסיבתיות העובדתית  בהגיען לחוליה הנגועה במידת אשם גדולה.

לסיכום: האירוע שבו נפגעה התובעת אינו תאונת דרכים כמשמעותה בחוק פלת"ד.  התביעה נגד נתבעת 3 נדחית. הנתבעת 2 תישא בהוצאותיה בסך 10,000ש"ח.